אנרגית הגדי מייצגת את הצרכים העמוקים ביותר שלנו למשוב, הכרה והצלחה, השחקן סטורן מייצג את הגבולות והמגבלות, הוא מנחה אותנו בנתיב למימוש עצמי דרך הצנזור המתפתח למורה ומאסטר ובית 10 מייצג את הזירה של האוטוריטה הדורשת מאיתנו להיות במיטבנו.
זירת הגדי מדברת על השפעה של מישהו או משהו גדול מאיתנו והצורך שלנו להתקדם כדי לזכות בהכרה והערכה של אותה אוטוריטה, למעשה המסע מתחיל מגיל צעיר מאד : זירה זאת מדברת על השפעה הורית ראשונית , אוטוריטה הורית, שדרכה אנו יוצרים את הגישה שלנו לעולם. המסע עובר דרך משוכות ומכשולים, תחושת חוסר התאמה למה שנדרש כדי לקבל את ההכרה ולזכות בהצלחה. למעשה מקום זה מצייר את נתיב ההתפתחות העתידי שלנו ומי שבתחילת החיים היה הורה או מורה, או בוס או מנהל או … הוא חלק מאותו עולם שם בחוץ שאנו מנסים בכל כונו להתקבל אליו והפצע הוא ההרגשה שלעולם לא נצליח ולעולם לא נהיה ראויים ולעולם לא נזכה להיות שם עם אמירה איישת והשפעה על העולם…או במילים אחרות להיות אוטוריטה בעצמינו.
זירת הגדי מספרת לנו על המבנה של החברה, החברה חולקת חוקים ותבניות שכולנו אמורים להתאים לתוכן ומכאן הצורך להתאים את עצמינו לתבניות וחוקיות החברה וממקום זה הפרדוקס העצום של לחץ להצלחה ומצוינות מחד ומאידך אבדן המקום האישי והדרך האישית בשל הצורך העז להתאים לתבנית החברתית.
התכונות המאפיינות זירה זאת מדברות על הצורך לתכנן ולקחת אחריות על התכנון ועל הדרך, מחויבות לדרך ותוך כדי חווים מסע ארוך וסיזיפי שיוצר פצע , הפצע מגיע אם יש יותר מדי תכניות ויותר מדי אחריות אנו נמעכים על ידי אותו מקום אליו אנו שואפים להגיע או אם יש מעט מידי תכניות ואחריות אנו לא מצליחים להגיע ולכן נמעכים על ידי אותו מקום אליו אנו מנסים להגיע, כך או כך נוצר מצב של כיווץ , מעיכה ופציעה של המאמץ, הכוונה והצורך להיות שם למעלה..וגם אם בדרך כל שהיא נצליח להגיע לשם למעלה נהיה בדיוק באותה בדידות כמו בדרך עצמה
הצורך הראשוני והבסיס בחיינו הוא להיות שייכות, דרך השייכות הראשונית אנו מקבלים את רשת הביטחון המעניקה לנו ידיעה שאנו חלק ממשהו וכשאנו יוצאים לעולם אנו זקוקים לשייכות אחרת, שייכות לחברה הנובע מצורך עז להיות אדם בעל משמעות המהווה חלק בחברה לצד המסע הסיזיפי להגיע לאותו מקום של להיות בעל משמעות, הצליח ומשפיע על החברה והעולם. למעשה הציר האנכי של המפה המוביל אותנו משורשי עץ החיים לפרחים ופירות, מהבית בו נולדנו, מהשבט אליו השתייכנו ואולי גם נבלענו בתוך “אנחנו” וממקום זה אנו מחפשים את הדרך להגיע למקום בעל משמעות לבד, כאינדיבידואלים, בעלי הכרה ומודעות שלא תלויה בשבט למקום של הכרה ושיוך לשבט גדול יותר של החברה. המסע להגיע לשם הוא מסע משורשי עץ החיים לאמירים, לפרחים ולפירות. זירת הגדי מדברת על התוצאות והתוצרים הסופים שיש לנו, מה אנו מביאים לשולחן החברה ודרך אותם “תוצרים” זוכים להכרה, קבלה והצלחה.
הכרה, הצלחה והמקום של להיות ראוי תמיד מגיע מול אוטוריטה וכפי שבילדותנו המוקדמת חווינו את אחד ההורים כדמות אוטוריטית, או את גננת, מורה, ומאוחר יותר את המנהל , הבוס ו.. כל הדמויות הללו מדברות על דמות עם כוח ועוצמה המכתיבה את המסלול ..כל הדמויות הללו מספרות על “שם בחוץ” רחוק מאיתנו ולכן הפער והרצון העז להיות שם ולקבל את הכרה של אותה דמות.. ממקום זה הפחד והחשש יוצרים פצע מול דמויות אלה אך בו זמנית ההסכמה להתבונן ולשנות יכולה לעזור לבנות את האוטוריטה הפנימית במסע חיינו. העולם שם בחוץ עובד על חוקים וגבולות, יוצר לנו מגבלות ולכן לוחץ על כפתורי אמביציה, אמביציה לעמוד מול הדרישות, להכתיב מסע לעצמאות והצלחה , הגשמה מול העולם ומכאן הפצע העמוק של לא, כל מה שקשור לאמביציה, עצמאות, הצלחה והגשמה לא מזוהות כחלק מהחיים ומקום זה פוצע בכל מפגש עם העולם.
זירת הגדי מדברת על הביטוי החומרי עולם, לביטוי זה נדרשים כישרונות (שור) יכולות (בתולה) ויישום ומימוש אותם כישרונות ויכולות דרך מיקוד במטרה והשגתה, כיוון שזירה זאת מדברת על המטרה הנראית בעולם ועל הערך שאנו זוכים כתוצאה ממימושה.. זאת הדרך בה אנו מוצאים דרכנו לעולם. המסע לאורך הדרך מוביל אותנו למה אנו תורמים לעולם, לחברה, ליקום, לבריאה ו… לכן ארכיטיפ הגדי זורק אותנו לבדוק את השקרים העצמיים שמונעים מאיתנו להגיע לדרך או לצאת למסע בדרך, או את הטעיות ואת הכישלונות בגינם לא הגענו להגשמה ומימוש עצמי ולא צלחנו בתפקידנו מול העולם. מצד שני הקושי והכאב הפוקדים אותנו אם כן הגענו והצלחנו , האם הצלחנו ליהנות מההצלחה והמעמד שבנינו? ההצלחה מאיימת ומאוימת ללא הפסקה ולכן הפצע כאן מגיע עם חוסר יכולת ליהנות מהצלחה או הצלחה מאיימת ומבודדת את האדם במאבק לשמרה.
תחושת ההחמצה, כישלון, לא יוצלח, טמטום מול העולם יוצרים מדיה אין ספית מול אחרים והעולם הופך להיות יותר ויותר בלתי מושג. כל האמור לצד פרפקציוניזם בין אם פרפקציוניזם של מושלם או של שורד שעובר מתחת לרדאר או פרפקציוניזם המחפש מטרות בלתי מושגות, או התמודדות עם תקווה עמוקה של הר עליו מטפסים ובשארית הכוחות מגיעים לפסגה כדי לגלות את הפסגה הבאה שמחכה, מסע סיזיפי אין סופי שלעולם לא ניתן להגיע באמת לאותו מקום בו נזכה בהצלחה ומימוש עצמי.
הכאב שלנו מול הצפייה של השבט שלנו מאיתנו, או שאנו מעמידים את דמות ההורה האוטוריטי כרף הצלחה ואז ההתמודדות חלה מול אותו הורה. לדוגמה: שחקן מצליח שבנו מנסה לעמוד מול הצלחת האב , להתמודד עם ציפיית המשפחה, החברה והעולם מול הצלחת האב – תחושה שיש כאן הר ענק! תחושה של אין מוצא! זה גדול ממני. לחילופין זה יכול להתבטא דרך הלקאה עצמית כשהלא מודע מוודה כשלון כדי להעניש את אותו הורה /חברה/עולם ששמו את האדם במשבצת הכול כך ברורה של אין מוצא! כך או כך אין מוצא ותחושת המאמץ הנדרש שוחקת ולוכדת את האדם בתוך דרך של אין מוצא.
הגדי מייצג את העמדה של השליטה, האוטוריטה, העוצמה, המיתוג המדויק, הגודל וכל אלה מקטינים את האדם, גורמים לו להכחיש את היכולות והכישרונות האישים או שיוצרים ביקורת והקטנה של האדם מול העולם והרגשה של חוסר מזל, יד הגורל, חוקי מרפי או הצל המעיב באופן אישי.. תחושת אשמה אישית על סוגיה קולקטיבית, אחריות יתר, למעשה סיפור זה מתחיל כבר בגיל צעיר שהאדם חש את עוצמת השושלת והמורשת שדורשת ממנו לעמוד מול שפיטה באופן רציף, מה שיוצר עייפות, ליאות וחוסר אונים המהווים את אנטיתזה להצלחה ומימוש עצמי תוך תרוצה לחברה ולעולם…
כל האמור לצד תחושה חזקה של פחד להצליח כי יש מחיר להצלחה וההצלחה לוקחת עימה משהו בדרך או מה היא הצלחה? מהי הצלחה בשבילך? מהו הנתיב שהכרה והצלחה בחייך?