כירון הפצע והריפוי – למה בוחרים בפצע ולא בריפוי

כירון מייצג את הפצע ואת הריפוי, לא אחת חשבתי מדוע אנשים בוחרים בפצע ולא בריפוי..

בתקופה זאת, כשמחשבה זאת עולה נוכח הזמן בו אנו נחשפים לאמיתות הנמצאות מתחת לטיוח ולמסכות המסתירות את האמת אנו פוגשים נקודה מעניינית שלמרות החשיפה יש בעיה בכל הנוגע לפצע וריפוי

ולמה? שהחשיפה של הפצע והכאב מעניקה בחירה בשני נתיבים :
1. חשיפת הפצע מעניקה את ערך הביטוי של הפצע כחלק ממסע ריפוי
2. חשיפת הפצע מעניקה הרשאה פנימית למניפולציה באמצעות פצעים

האפשרות לפתוח את העולם הפנימי המצוי מעבר לעולם הגלוי (אסטרונומית כירון נמצא בין סטורן לבין אוראנוס, בין ישן לחדש, בין מוכר ללא מוכר, בין סדר לכאוס, בין העולם הגלוי לעולם הסמוי) האפשרות נותנת לנו כרטיס כניסה לכל החלקים הפנימיים של נפש האדם ויחד עם כרטיס זה נולדת התפיסה שאנו יוצרים את העולם שלנו ולכן ההכרח לפתוח את התפיסות שהובילו לפצעים שאנו נושאים בתוכנו

עם הבנה זאת שוב חוזרים לשני הנתיבים הנתיב של הבנת הפצע וערכו כחלק ממסע ריפוי עמוק של הנפש או הנתיב של הרשאה למניפולציה באמצעות הפגמים והפצעים שלנו. נתיבים אלה מיצגים תפיסות התפיסה המאבחנת והמרפאה לעומת התפיסה המזהה והמניפולטיבית

מה מבדיל בין התפיסות? מילה אחת: אחריות , האחריות מבדילה בין תודעה של ילד לתודעה של אדם בוגר, והיא המפתח דרכו אנו מזהים מאבחנים ומצהירים ..מה אנו מצהירים? נכונות לקבל ולצאת למסע ריפוי או התאהבות בפגמים ופצעים, בהצהרת ובמשוב עד למצב של התאהבות או התמכרות

הסוגיות שלא מאפשרות ריפוי הן התאהבות בפגמים ובפצעים משום שהם מעניקים ערך ומשמעות לחיים, דרכם מקבלים את המשוב והתחושה של החיות.. לכן מקום זה מייצר דחף לחשיפה נוספות של עוד ועוד מאותו דבר ומיגנוט של עוד חוויות והתנסויות שמעצימות את המשמעות

כשערך זה גדל אנו מייצרים לו מקום, מפנים מהבית הפנימי שלנו כישרונות, מתנות ואיכויות כדי לצור עוד מקום למושא האהבה שלנו באמצעות אשמה, בושה, הלקאה, הענשה ושלל רגשות המעצימים את הפצע. ככל שפצע גדל כך יש לנו יותר מה לאהוב ..

לפצע יש כוח מפתה כי הוא לוקח אותנו למקומות מאד עדינים ואז אפשר להיכנס לעומק של אינטימיות, אימון , הבנה או במילים אחרות מעבר להתאהבות אנו מגלים בפצע ידיד נפש ומפתחים איתו יחסים וכל שהיחסים מעמיקים כך אנו מתאהבים יותר ויותר , כשברקע הקטצ’ שאם נוותר עליו נשאר לבד

כמו ביחסי אהבה, אנו חוזרים לעבות את הקשרים באמצעות חיבור לאירועים היסטוריים שמעניקים לנו שורשים ויכולת שימור של היחסים בכל מחיר וגם שמגיעים למקום ניתן לוותר או לרגע יש הבנה עמוקה יותר שאפשר לחיות בלי הפצע/מאהב מופלא, אנו נאחזים בכל הכוח כאילו חיינו תלויים בו.. והפצע מגיב כמובן ומפתה אותנו בשלל “ממתקי רגשות” להישאר איתו ולהיות נאמנים לו בכל מחיר

דוגמה מעניינית לפצע עמוק מאד Me Too חשיפת הפצע של הטרדה, ניצול, אלימות, כוחניות, התעללות, ביזוי ו.. אותו פצע שחשף פגם עמוק מאד בחברה, סדק אמות מיסה יסודיות, קרע את הטיוח וחשף עולם מלא שדים ומפלצות.. בהתחלה הייתה הבושה, ההלקאה, הכאב, האשמה , הענשה ו.. אך לאט לאט עבר למצב של תחרות, מי עברה יותר וכמה ועד איפה.. לא הייתה הצהרה לצאת למסע של ריפוי באמת אלא הרשאה להתאהבות בשדים ובמפלצות או להעניש ולהרוג אותם.. אין ספק שמקום זה לא מוביל לריפוי של הפרטים או של החברה או של אותם מפלצות שמחפשות לגבות עוד מאותו דבר

הפצע מחלחל לכל המערכות שלנו והופך להיות מפתח מאסטר בביוגרפיה שלנו ולעיתים נגדיר את חיינו לפני ואחרי, איך היו חיינו לפני אותו פצע ואיך חיינו כעת אחרי הפצע. אמנם הזיהוי נכון אך המקום שאנו נותנים לפצע לנהל אותנו מייצר משקפים חדשות לתפיסה שלנו: משקפי הפצע ומכאן כמובן ההשלכות והמיגנוט דרך הפצע

ממקום זה הפצע מייצג כאב והכאב גורם לנו להתחפר בתוך הפצע ולהגדיל אתו וככל שהפצע גדל כך גם המשמעות שלו גדלה ומכאן קצרה הדרך לפגיעות קורבנית שמצהירה השכם והערב: אני הכי פגיע, אני הכי רגיש, אני הכי עדין, אני הכי פצוע .. אגב, גם כאן נמצא עצמינו משווים לאחרים למי יש פצע יותר גדול ויותר כואב ולאורך יותר זמן.. וככל שמשווים נותנים לפצע ערך גדול יותר ומשמעות גדולה יותר

התפיסה של הכאב כגורם שלילי עם משמעות עמוקה מונע מאיתנו לראות את הכאב כמורה פנימי לריפוי, הכאב המאיר ומעיר את תשומת ליבנו לצורך בשינוי ובחירה בגרסה מיטבית של מי שאנו . הבחירה בכאב כגורם שלילי מייצרת מערכת יחסים חדשה עם תרופות או מרדימי פצעים כדי לא להיפגש עם הפצע, כדי לא להרגיש את הפצע וכדי להמשיך את מערכת היחסים עם הפצע כאוהב /אויב..

נקודה מעניינית נוספת שמונעת את ההסכמה לרפא היא המיתוס עליו גדלנו שהפצע הוא עונש למשהו רע שקיים בנו או משהו רע שעשינו והפצע הוא הגמול . גישה זאת נשענת על חינוך/ תפיסה דתית של האל המיטיב והמעניש או למתקדמים סוגיות של קארמה ודארמה..כך או כך לא מתווכחים עם הגמול אלא נושאים אותו בגאווה ומכאן קצרה הדרך להגיע למקום מה עשינו כדי להיות ראויים לשאת את הפצע ..

אם אנו ראויים לפצע כחלק ממערכת יחסים של הענשה והלקאה , קל מאד להגיע לידיעה פנמית כוזבת שאנו מתקנים משהו מקולקל ושוב מכאן קצרה הדרך לדלק נוסף למערכת יחסים עם הפצע.. וככל שהפצע מקבל יותר דלק הוא גדל והיחסים עימו מעמיקים, אגב עוד גורם שמספק דלק לפצע הוא התייחסות להתנסויות עבר כהתנסויות כואבות ופוצעות והן מהוות קרקע איתנה להכות שורש עמוק יותר ביחסים עם הפצע

דרך נוספת בה התפיסה שלנו לכודה היא ההסכמה לאין סיכוי, אין סיכוי להירפא, אין סיכוי שיהיה טוב יותר ובכל מקרה מגיע לנו מה שקורה לנו ומכאן מגיעים בקלות לתפיסה קורבנית שמעצימה את הפצע ואת היחסים עם העולם, חברה, אמונה, אימון והחיים בכלל

אחת ממילות מפתח ביחסים היא שינוי, האם שינוי מאיים עלינו, וכאן עולות השאלות, האם אנו מוכנים לבצע שינוי? או האם אנו עושים הכל כדי לדחות את השינוי? למעשה שינוי מצריך אומץ ואומץ תמיד לוחץ על כפתורים פרימלים שמפעילים פחד או התלהבות, אלה כפתורים שנוגעים בבסיס החיים שלנו שנמצאים עמוק עמוק בזיכרון הבין תאי ומופעלים כשאנו נמצאים במקום של להיות או להיות.. לחיות או למות.. לרצות או לוותר, להתלהב או לפחד ו… או באסטרולוגית: כירון בטלה:) ומכאן נוכל לבחון את התהליכים הללו דרך מיקום כירון במזל, או בית או היחסים שלו עם התת דמויות הפנימיות שיוצרות את האני השלם וכל עוד כירון במקום של פצע יש פיצול ובידול של אותן תת דמויות וחווית המשתמש נעה בשני נתיבים .. זוכרים? וכאן חוזרים לתחילת המאמר

המשך יבוא…

2 מחשבות על “כירון הפצע והריפוי – למה בוחרים בפצע ולא בריפוי”

כתיבת תגובה

דילוג לתוכן