מרקורי מייצג את החשיבה והתקשורת של האדם ולכן מרקורי מייצג את היחסים הראשונים שיש לנו לסביבת החיים שלנו הנובעים מאותה חשיבה ותקשורת. סטורן מייצג את הצנזור שמעמיד את חיינו תחת עדשה של “צריך” הנובעת מהצורך בהכרה חברתית והצלחה. ולכן שנוצרת בניהם זווית דינמית כל צד מושך לכיוון שלו ואנו חשים וחווים לחץ ומתח גבוה מאד.. מקום זה מכריח לבנות (סטורן) חשיבה (מרקורי) רציונלית, דיסקרטית, מובנת ונוקשה כדי לצור נתיב בהיר למטרות ולהצלחה ולא בהכרח בדרך קלה ונוחה.
ולמה? סטורן לוחץ לנו על כפתורים העוסקים בסוגיית “המושלם” בחיינו וסוגיה זאת דוחפת לחץ לעבוד קשה יותר, להתאמץ יותר ולהתמודד עם מה שנמצא בדרך להגשמה והצלחה ולכן זמן זה חושף את השיח הפנימי שלנו עם פרפקציוניזם לצד תחושת חוסר האונים שמהמערכת יוצרת בחיינו.. בפועל מה שקורה, קל יתר להתחבר לחצי כוס הריקה ולהיסחף עם תחושות והרגשות של חוסר אונים ועייפות של הדרך ומכאן קצרה הדרך למלנכוליה וייאוש .. אם זמן זה מציף את התחושות הללו, מודבר בנורות אזהרה שמספרות לנו שאנו כבדים מידי, לוקחים את עצמינו ברצינות גדולה מידי, מכבידים על עצמינו במשקל יתר של השפעות שמחוץ לנו ויותר מכל, זמן נפלא לפירוק הפחדים והלחצים לתכנית בהירה וקלה ליישם מטרות והצלחה בחיים.. אם זמן זה מביא עמו דחף לעשות, זה הזמן לצאת החוצה..
אם נמשיך לחקור את היחסים בין מרקורי וסטורן, מה מספר לנו דיאלוג זה? ברמה הראשונית הסבר פשוט שזמן זה מאפשר למחשבות ורעיונות לצור תבניות ברורות, רציונליות ומכווננות למטרות… אמנם לא בקלות, אך עם גישה ברורה, אובייקטיבית ופרקטית שיכולה להניב תוצאות בכל תחום.
זה הזמן להתבונן באומץ בהחלטות שהתבססו על קונספט של הצלחה או כישלון. לכן אם יש לאדם משהו במבנה הטבעי שנוטה למלנכוליה, היבט זה יכול ללחוץ על “חצי הכוס הריקה” ולהציף את הראש במחשבות מסוג זה וכעת גם הבנת הסיבות ומכאן ערוץ פשוט יותר לכוון למטרה..
חשוב, זווית זאת מדברת על סוגיות שלוחצות על תבניות הכישלון וההצלחה בחיים ולכן נפגוש כעת את ההזדמנות לבדוק את ההיסוס, החשש והפחד בנוגע לקבלת החלטות. זמן זה מאפשר לנו לגעת באזורי השחיקה של החיים וקשה לראות מעבר ולמרחוק, רצוי להוציא מארגז הכלים את הסבלנות ואת היכולת לבדוק בשקט את העובדות ולא להקשיב לקולו של הצנזור שלוחש באוזן “לא תצליח” או “אין סיכוי” אז …כעת , מומלץ להתבונן, לתת לעצמינו להיות ללא המשקפים של שפיטה ואשמה
דרך אחרת להבין את הדיאלוג, היא לזהות את התת דמויות פנימיות המשתתפות בשיח זה, מספר הסיפורים שמעניק את הסיבה/תירוץ הטובים ביותר למה אני רוצה בעוד הצנזור לוחץ על אשמה ובושה הנובעים מאי יכולת לעמוד ברף של מה אני צריך, זמן בו השיח צף באופן חזק מאד ומאפשר להבין את הקולות הפנימים הנועלים בתוך קונפליקט במטרה לציור שיח של ממש.. ומה על הפרק? סטנדרטים מול סיפורים, רצון מול צורך, חלק ילדי ראשוני שמונע מאינסטינקט למול החלק של הזקן הפנימי שמונע מראיה פרקטית המונעת על סט סטנדרטים חברתיים .