אחת משאלות המפתח שאנו שואלים את עצמנו: למה אני תקוע? מה גורם לתקיעות? או למה אני חוזר ומשחזר את אותם מקומות ואותן סיטואציות?
ניתן לגייס כמה וכמה מודלים או גישות מכמה וכמה תחומים של מחקר הנפש כדי לענות לשאלה זאת ובמקביל איך זה מתחבר לאסטרולוגיה. הפעם נבדוק את התקיעויות הרגשיות דרך מודל ההתפתחות של פרויד. פרויד מציג את המודל התפתחותי של האדם, על פי התאוריה הפסיכו-סקסואלית. המודל הפרוידאני נבנה על שלבים בו כל שלב נשען על הקודם לו, התאוריה הפרודיאנית גורסת שהמודל מקבל את הצורה הסופית שלו בשלב בו האדם מגיע לבגרות מינית ומשם למעשה אנו חווים את החיים דרך אותו מודל סופי. אם האדם חווה תקיעויות רגשיות, מקורן במשהו בלא עובד במודל.
המאפיינים העיקרים של האישיות מתפתחים עד גיל 6 וכל שלב ישאף תמיד לממש את הדחפים אך יותנה ביחס למה אפשרי ומכאן היווצרות של מתח.
השלבים ההתפתחותיים הם: השלב האוראלי, השלב האנאלי, השלב פאלי / אדיפלי, שלב החביון ושלב הגניטאלי.
התאוריה הפסיכו-סקסואלית של פרויד היא תיאוריה שלבית, כל שלב מוגדר על-ידי אזור ארוגני, מיקוד אזור ספציפי בגוף שממנו מופקת הנאה, המודל של פרויד גורס שכל שלב בהתפתחות הוא תקופה מכריעה, בכל שלב האדם לומד משהו חשוב על עצמו ועל העולם, בכל שלב נבנית מדרגה לשלב הבא ומכאן אם האדם לא חווה באופן מלא שלב מסוים נשאר ‘תקוע’, למעשה נוצר פער ופער זה מקרו התקיעות בעתיד.
פרויד מתאר שני תהליכים המפריעים להתפתחות תקינה: נסיגה וקיבעון נסיגה מתרחשת כאשר הפרט אינו יכול להתמודד עם חרדה, ולכן הוא חוזר לשלב קודם בהתפתחות אותו שלב שהיה לו טוב בו. קיבעון מתרחש כאשר האדם נשאר תקוע בשלב מסוים, כיוון שלא הצליח לפתור את המשברים שמאפיינים את אותו שלב.
השלב האוראלי הוא השלב הראשון במודל הפרודיאני, תחילתו עם הולדת התינוק ומסתיים בגיל שנה, בשלב זה התינוק חסר ישע, תלוי לחלוטין באימו, במזון, בחום ובתחושת השייכות והביטחון. שלב זה תינוק מחפש הנאה בלבד ונמנע מכאב/חסך כשמאפייני ההנאה תלויים במקור הביטחון, ההזנה והחום של התינוק. מחציתו הראשונה של השלב האוראלי מתבססת על מציצה אוראלית והמחצית השנייה של השלב האוראלי מתבססת על נשיכה אוראלית. פיקסציות אוראליות מדברות על אדם שיש לו קיבעון בשלב האוראלי ולכן מתנהג ומתנהל בהתאם למאפיינים של שלב זה. הקיבעון הוא תוצאה של חוסר / חסך או חוסר מיצוי של השלב האוראלי. הפיקסציות מדגמות עצמן דרך פסיביות, “שאיבה” (קיבעון שלב המציצה האוראלית) צורך תמידי ביחסים על בסיס תלות ושליטה דרך כאב (קיבעון שלב הנשיכה האוראלית).
כאן מגיעים לנקודה מעניינת, כיוון שנוצר מתח בכל שלב, ואם בשלב זה נוצר חסך או עודף משהו יוצא מאיזון ונתקע, נוצרת פיקסציה המשפיעה על התנהלות האדם בחיים. אנו יכולים לזהות את התקיעות בשלב האוראלי דרך מאפיינים המתבססים על התנהלות יומיומית, נוצר רעב לכל מה שנוגע לפה, אוכל, עישון, שלשול מילולי, תמיד משהו חייב להיות במגע עם הפה. האדם ממשיך לגרות את האזור הארוגני השייך לשלב האוראלי: הפה כדי לשחזר את מקור התקיעות והבעייתיות מינקות במטרה למצוא איזון וריפוי.
נקודה נוספת שכדאי לקחת בחשבון בבדיקת תקיעויות: אגואיזם, הבעיה עוטה מסכה של אגואיזם כדי לאפשר הישרדות בעולם, האגו יוצא להגן על המקום הפגוע או התקוע ומכאן האגואיזם הילדי שלא מניח ולא נותן הנחה. כל תקיעות היא תולדה של קיבעון מוחלט או לחלופין רגרסיה לאותו מקום שמשרת את השלב הלא פתור בחיי האדם, או למקום בו נוצר הלופ… בחיים אנו יכולים לזהות מקומות אלה כאגואיזם שכן המסכה / מגננה ומערכת הפעלה מאוד ברורה עובדת שעות נוספות בלופים ומעגלים החוזרים ומשחזרים את עצמם.
תקיעות היא תולדה של פיקסציה בשלב מסוים שהאדם נתקע בו במהלך התפתחותו, ממקום זה ממשיך לרעוב או להקיא את המציאות, המגנוט והגירוי יהיה אין סופי כדי לשחזר את המקום של הפיקסציה: אותו מקום עובד כמו תכנת הפעלה בחייו. ואיך רואים את זה במפה אסטרולוגית? התשובה לפיקסציה האוראלית טמונה בירח..
ואיך זה בא לידי ביטוי? הירח במפת הלידה מייצג את השלב האוראלי, במקביל טומן בתוכו את הצופן למהות ומשמעות הצרכים האוראליים של האדם ואיך לבנות תכנית שלבית ליציאה ממקום של התניה אוראלית לעולם שמחוץ לכתלי הינקות וצילו של הירח.
במאמר הבא נכנס למרק הראשוני ממנו הכל החל, נגדיר את הפיקסציה האוראלית, נלמד לזהות ולהבין אותה ואיך להתחיל לטפל בה.