מזל דלי – הגיגים

מהרגע שהשמש נכנס לדלי יש לי מפגש חזק מאוד עם הטבע, הטבע מהווה בשבילי מקור מדהים לשלווה, רגיעה, איזון והיזון ועם זאת להתעוררות של חיות ותשוקה עצומה, אני מוצאת עצמי נמשכת לעוצמה הגולמית הבלתי מתפשרת ונושמת אותה, הופכת לחלק ממנה.. ומעניין, כמו המגע עם הטבע, כך גם עם אנשים, כעת יוצא לי להיפגש עם אנשים שמוכנים להוריד את המסכות וההגנות, להיות חשופים לעולם עם מה ומי שהם. מה בדיוק באנרגיה של הדלי שיוצרת את המפגש הזה? ניהלתי דיון אינטנסיבי ביני לביני:) כולנו פועלים ומופעלים מחוק הדואליות המשלימה, חוק זה עובד ופועל בכל משוואה, חוק זה יוצר קומפלקס מרתק בין גוף לנפש, בין האני לעולם, בין נקבי לזכרי, בין שחור ללבן. זהו, חשבתי לעצמי, בזמן זה מוקצן הפער בין הצורך בכוח הפנימי המתבסס על ישות עצמאית, ייחודית ואותנטית לבין הכוח החיצוני הלו הוא כוח השייכות והזרימה בתלם, השייכות החברתית.

כדי להבין מי אני וכדי להגדיר את עצמי, אני זקוקה למשהו שאוכל להזדהות אתו וממנו אקבל אישור והכרה (סרטן- מכאן תחושת השייכות המשפחתית-שבטית) במקביל קיימים עלי לחצים להיות תואמת תבניות חברתיות ולהצליח לכבוש מטרות שהוצבו שם על ידי הקולקטיביות החברתית (גדי- מכאן תחושת השייכות המתבססת על אג’נדה-קונצנזוס) ממקום זה אדם יכול למצוא עצמו תקוע למשך “דורות” או נאחז בקרנות המזבח ללא יכולת לשחרר ולהיות מי שהוא באמת… מי הוא באמת? אם ימשיך וילך בתלם יבלע, יעלם, מתפוגג או יזרום עם הזרם עד המקום שישכח מי הוא באמת, מה המחיר..המחיר להיות אחר, להיות מחוץ לקופסה של השייכות גם משפחתית שבטית וגם אג’נדה וקונצנזוס…(ציר אריה/דלי).

הניסיון להעלות החומרים מהם עשוי הקומפלקס הזה מעלה את הפחד, קושי או לחלופין סרקזם חריף שמאפשר התמודדות קלה יותר עם המקום הזה…נדרשץ כנות עצומה, הזהה לאותו כוח של הטבע שמותיר אותי ללא מסכות וללא מגננות עם הוויה חשופה ועירומה מול האמת ומול התשוקה להיות.

אותו פחד, קושי וסרקזם נובעים מהאפשרות של להיות שונה ואחר, מחוץ לקופסה וללא הגנת השבט, האג’נדה והקונצנזוס, גם כאן חוק הדואליות משלימה זורק שני כיוונים שונים, זורק לכל מי שנמצא מחוץ לקופסה, בין אם אנשים שחיים בשולי החברה הנפלטים, המצורעים, אלה שחיים במחתרת של פשע, או בביבים או לחילופן הוגי דעות, אמנים, פילוסופים ואנשי רוח וחזון, כל אלה מאופנים באותן תכונות של אינדיבידואציה שמחוץ לקופסה, הם מאיימים על השבטיות ועל הקונצנזוס, יש בם חומר שמכריח לצאת מתוך התלם ולמה בעצם אני מספרת את כל הסיפור הזה? כי הזמן הזה מכריח לגעת במה שנמצא מחוץ לקופסה.. לכל אחד מאיתנו יש זיכרון של מחוץ לקופסה, אם זה רגע מואר מילדות שבה יש חיבור טבעי לאינדיבידואציה, בלי הבנה מהי המסכה: אצלי זה הטבע בכל עוצמתו או בין אם רגע של ידיעה של משהו שמחוץ למעגל המקובע, משהו כמו אגדה, אצלי למשל, זה הזדהות עם דמות השוטה..

זה הזמן לשאול: איפה השוטה הפנימי שלי? איפה אותה דמות של שוטה הכפר שלא הורשץה להיכנס לבית הכנסת להתפלל עם כל החכמים ויודעי התורה, אך השריקה האותנטית שלו פתחה שערי שמים? זה הזמן לשאול: איפה האמן הפנימי שבי? האמן שמוכן להניח על הבד או על נייר את מה שמבעית ומפחיד, מתריס, דחה או בוטה כי מאיים ..או איפה החזון שלי שמוכן להניח את כל מה שיש ברמה של שבט, אג’נדה וקונצנזוס וללכת אחרי קול הנשמה והלב?

אפשר לקחת רגע להתבונן פנימה ..להבין את הצורך בשבטיות, אג’נדה וקונצנזוס אך בו זמנית להסכים לצאת מאותם מעגלי התניה, כי מרגעים אלה נוצר חיבור לאני האמתי האותנטי שלא מותנה בדבר אלא בקיום מופלא לעצמו ולהוויה כולה.. מרגע זה מתפוגגת הבדידות, נעלם הפחד, נסוג סימן השאלה, ממקום נולדת הסינכרונית וההסכמה, הידיעה, האהבה והחיבור ליעוד האינדיבידואלי

כתיבת תגובה

דילוג לתוכן